"מתי בפעם האחרונה עשית משהו בשביל עצמך?" היא שאלה אותי. לא נדרשתי לחשוב יותר מדי. תוך כמה דקות הרמתי טלפון לאשרם ורכשתי כרטיס לפסטיבל ה"סופי" שידעתי שמתקיים בסופ"ש. לא אחת ביליתי בפסטיבלים באשרם וברחבי הארץ אך הפסטיבל הסופי הוא הפסטיבל האהוב עליי ביותר. כל כולו מוקדש לאהבה לאלוהות ומרגיש שהאוירה כולה מגיעה מהמקום הכי טהור שיש. המוזיקה הייחודית בפסטיבל היא כזו המלטפת את הנשמה, ומי שמכיר אותי יודע שמוזיקה היא האהבה הגדולה ביותר שלי (מלבד אופנה כמובן...). אז ארזתי את עצמי, אוהל, מזרן, כרית והרבה מים (בכל זאת מדבר) ויצאתי לדרך. הפסטיבל התחיל כבר בדרך אליו מהאוטו כשאספתי את הטרמפיסיטית שלי. בחורה מדהימה שהייתה כל כך מדויקת לי לנסיעה הזו. העברנו את הנסיעה באהבה, מוזיקה והרבה ציפייה. חיכיתי לרגע שנגיע, שאפרוק את הדברים, אקים את האוהל וארוץ למדבר. אבל לא כך היה. כשהגעתי לשם לא רציתי לרוץ לשום מקום, הרגשתי שהגעתי הביתה. המוזיקה שנשמעה מכל עבר, השמש המלטפת של שעת בין הערביים, הבריזה הנעימה שבישרה על הקור שעומד לרדת, רציתי פשוט להיות. את הערב הראשון העברתי בחברותא טובה של חברים שהכרתי בפסטיבלים שונים. טקס פתיחת הפסטיבל כלל הופעה של הרקדנית מרים פרץ ולהקתה. הן רקדו לצלילי שיר פרסי בשמלות לבנות עמוסות בד שהתנפנפו ברוח. הייתי מהופנטת. הן ממש גרמו לי לרצות להצטרף אליהן לריקוד. לו רק הייתי לי כזו שמלה...

היום השני נפתח בכוס צ'אי מסאלה וצביעת מנדלה שהבאתי מהבית. המפגשים שנוצרו סביב המנדלה הזו היו מעניינים במיוחד. לאחר מכן יצאתי לטיול במדבר ליהנות מהשקט שלו. כשיצאתי מהאשרם לכיוון המדבר, גיליתי להפתעתי מעגל מוזיקה בו יש גיטרות ופסנתר ישנים ושירים. שירים שמחוברים ללוחות עץ שאותם כתבו אנשים שביקרו באשרם. על אחד מהם היה כתוב: "סיפרתי לחבר שאני נוסע למדבר. הוא שאל אותי: מה יש לך במדבר? ועניתי לו: אני הולך למדבר לא בגלל מה שיש בו אלא בגלל מה שאין בו". במילותיו הוא פרט על מיתרי לבי. כל כך התחברתי אליו. מרוב שהחיים שלנו עמוסים, לפעמים אנחנו מאבדים את עצמנו בתוך כל השגרה שלנו. משפחה, עבודה, חברים, חוגים, מטלות, חובות ועוד אינספור. המרדף הזה שלנו אחרי משהו שלפעמים אנחנו בעצמנו לא יודעים אחרי מה. ושם, במדבר הזה, בריק הזה אני מוצאת את עצמי. אני חוזרת לשגרה העמוסה שלי ומעריכה כל כך את ה"ריק" הזה כי לפעמים: less is more. מהטיול במדבר חזרתי היישר לסדנת מוזיקה הודית קוואלית, שזו בעצם המוזיקה הסופית ההודית. את הסדנא העביר רופא אירווודי הודי. אחרי הסברים על סגנון המוזיקה, התרבות והתיאוריה עברנו לחלק המעשי. הוא לימד אותנו את ריקוד ה"דנדיה", ריקוד עם מקלות שרוקדים בזוגות או במעגלים עם שני מעגלים, פנימי וחיצוני. על פניו הריקוד מאוד מונוטוני ואפילו משעמם אך כשנכנסים לזה כמו שקוראים מנטרה מספר פעמים, מתחילים להתמכר לזה ונכנסים לאקסטזה, קשה מאוד להפסיק. אני אישית לא יכולתי להפסיק לרקוד. מאותו הרגע ועד סוף הפסטיבל למחרת רקדתי בכל הזדמנות שרק הייתה לי.

את הפסטיבל סגרה להקת הקוואליה שניגנה את השיר "על רוחי" משפט אחד בשיר שנוגע אמוד ללבי הוא: "החיסרון הופך למעלה, בריקנות הנשמה מתגלה" – אני לוקחת את זה כמובן למקום שלי. שנים רבות שהחברה גרמה לי להרגיש שיש לי חסרונות רבים בגלל המראה החיצוני שלי. אחרי עבודה רוחנית רבה שעשיתי ואני עוד עוברת בכל יום מחדש אני מבינה שמתישהו בחיים שלי הגעתי למקום מאוד נמוך עם עצמי. במקום הזה גיליתי את הנשמה שלי ומשם לאט לאט אני עושה פעולות להעצים את עצמי. היום, כשאני מקשיבה לשיר הקסום הזה אני מחוברת אליו ומבינה כמה רחוק לקחתי את ה"חיסרון" שלי והפכתי אותו למעלה.

שנה לאחר מכן אני חוזרת לפסטיבל הסופי שוב (ניראה לי שכבר בפעם הרביעית) והפעם אני מצוידת בשמלת החלומות. שמלה הדרוויש. שמלה שלבשתי בערב בהופעות כשהלהקות שניגנו מוזיקה סופית והיו רקדניות על הבמה שרקדו אני רקדתי בצד וחוללתי ריקודים והסתובבתי כמו דרוויש מן המניין והשמלה שלי התנפנפה לה לכל עבר. תחושת האושר והסיפור שחשבתי אותו רגע הייתה מדהימה. גם כי יש לי אותה והיא שלי בעיצובי, כי זה אפשרי וגם כי הגשמתי חלום ולא ויתרתי לעצמי למרות כל הפחדים.

נתראה בפסטיבל הבא אוהבת, צילה