הדבר הראשון שראיתי בתמונות של דואי סוטפ  (מקדש) כשהסתכלתי בחוברת של המרכז למטייל בצ׳יאנג מאי בתאילנד היו המדרגות. מה הסיכוי שאני אעלה את כל זה? אז ויתרתי. יומיים הסתובבתי במקומות שונים ובכל זאת המחשבה על דואי סוטפ לא הניחה לי.
 
ולא התחשק לי מאורגן. 
 
מאורגן משמע ללכת בקבוצה, משמע אין לי את הזמן שלי לכל דבר, משמע יש עוד יעדים מעבר שלא ממש בא לי עליהם ולרוב זה מתבצע בשיטת הטירונות והזמן המוקצב - לא מתאים לי! 
 
בקורס בישול שעשיתי הכרתי זוג אמריקאים שבמקור מהודו, ורון ופריאנקה , זוג מקסים שהתחברתי אליהם מיד והחלפנו טלפונים. הבוקר התכתבתי עם פריאנקה והיא חשבה שאולי ניפגש בערב וסיפרה שהם בדיוק מתכננים לצאת עצמאית לדואי סוטפ. מיד ניצלתי את האפשרות לחברה טובה ושאלתי אם אני יכולה להצטרף. תוך חצי שעה הייתי אצלם במלון ויצאנו לדרך. כל הדרך ליעד חששתי מהעלייה. יותר מכך, חשבתי ביני לבין עצמי כמה מביך יהיה להסביר להם שאני איטית ולא בכושר ושיהיה לי קשה לעלות את המדרגות, עד שהגעתי למסקנה שאני חייבת להיות פתוחה וכנה ואין לי מה להפסיד.
 
שיתפתי אותם שקשה לי לטפס. הם ממש התחשבו ומיד הציעו שנעלה יחד במדרגות הנעות. סירבתי. לא רציתי לוותר לעצמי כזה מהר. 
 
התחלנו לעלות לאט לאט וכשהרגשתי שאני ממש מאטה אמרתי להם שיעלו ואני כבר אפגוש אותם למעלה. היה חם נורא והלחות הייתה בשמיים!
 
התחלתי להזיע והתחלתי לרחם על עצמי. כעסתי על עצמי שלא עליתי במדרגות הנעות. לרגע יצאתי מהרחמים העצמיים שלי, פקחתי את עיניי והסתכלתי סביב וראיתי שאני לא היחידה שקשה לה לעלות את המדרגות וזה בכלל לא קשור למשקל. הרבה אנשים עצרו להפסקות בדרך למעלה. אחת מהם הייתה איטלקיה קטנטונת ומתוקה שעל הדרך החמיאה לי על השמלה. העברנו את שאר העליה יחד וקישקשנו על כל מיני דברים. סיפרתי לה על האתר שאני בונה. היא שיתפה אותי שיש לה חברה גדולת מימדים שיש לה מצוקה קשה למצוא אופנה במידתה באיטליה. מיד החלפנו פרטים והבטחנו להיות בקשר. 
 
מדהים לראות שלפעמים גם ברגעי משבר קטנים אפשר לראות משהו חיובי אחד קטן ולפעמים גם ליצור הזדמנויות. את ורון ופריאנקה פגשתי רק בסוף  בנקודת המפגש שלנו למטה עם הנהג אבל אני חייבת לציין שהתחושה שהייתה לי בסוף הייתה מאוד מספקת. לא מוותרת לעצמי, עושה, נלחמת, משתדלת.
 
שילה